אני מארחת כאן פוסט שכתבה חברתי חנה כצמן, המתייחס לסרט הזוכה בפסטיבל סרטים קצרים שמטרתם להעלות את המודעות לסרטן השד, בבימויה של ניצנה בלחסן. אין ספק שיש להעלות את המודעות למחלה, אבל על הדרך אסור לשכוח כמה עובדות ביולוגיות.
הפוסט תורגם (במהירות, וסליחה אם יש טעויות) מאנגלית והגירסה המקורית נמצאת בבלוג של חנה, A Mother in Israel, שם אפשר גם לצפות בסרט.
* * * * * * *
הסרט מעלה את השאלה, איך היה העולם נראה אם לנשים לא היו שדיים, וילדים היו צריכים ללכת למוזיאון כדי לראות אותם. מה אם סרטן השד היה הופך לנפוץ כל כך, עד שילדות היו נוטלות הורמונים כדי למנוע משדיהן לצמוח?
לרוע המזל, הסרט רואה בשדיים, ובעקיפין – בנשים – אובייקטים מיניים שנועדו לגברים. לאורך רוב הסרט אנו רואים גברים לוטשים את עיניהם בשדיים ומעלים זכרונות באוזני בניהם הצעירים, כמה נעים היה להביט בשדיים ולגעת בהם.
אני לא בטוחה מה הקשר בין היפר-סקסואליזציה של שדיים לבין סרטן השד. שדיים הם חלק מגופן של נשים, ומבחינה ביולוגית, נועדו להזין ולגדל תינוקות, לא כדי לגרות גברים.
בסרט אפילו לא מופיעות בנות. יש אשה סמלית אחת, המגלגלת את עיניה לנוכח תגובת הגברים ל"יצירות האמנות". אין כל התייחסות לרגשותיהן של נשים לגבי קיומו של המוזיאון הזה.
האם הדרך היחידה לעניין גברים בסרטן השד, היא להזכיר להם שהם עלולים לאבד את הצעצועים שלהם? איזו הצגה רדודה של גברים. איזו פרשנות עגומה ליחסה של החברה שלנו לגוף הנשי.
שדיים, הנקה וסרטן
הייתי עוצרת כאן אם לא היתה התייחסות כלשהי להנקה בסרט. אבל מאחר שיש אזכור כזה, אוסיף כמה מחשבות של שדיים, האכלת תינוקות, וסרטן.
האזכור היחיד בסרט לכך שלשדיים יש תפקוד ביולוגי מופיע כאשר ילד מעיר הערה על תמונה של תינוק יונק. אביו אומר לו בענייניות שכך נהגו תינוקות לאכול. הבן אומר, "מגעיל." אני חושבת שהרעיון הוא שבנים חושבים ששדיים הם מגעילים מפני שמעולם לא ראו אותם. אף שכיום אפשר לראות שדיים בכל מקום, כאמצעי למכירת מוצרים, אנשים רבים עדיין חושבים שההנקה מגעילה. הסתכלו בכל ויכוח על הנקה בציבור. תגובתו של הבן לא נראית לי עתידנית.
בסרט, האשמה בשיעורים ההולכים וגוברים של סרטן השד תלויה בסביבה. אך מה לגבי הקשר בין הנקה לבין סרטן השד? על פי אנליזה חוזרת של נתונים מ-47 מחקרים אפידמיולוגיים ב-30 מדינות, שיעורי הנקה נמוכים הם גורם חשוב משיעורי סרטן השד:
מעריכים כי השכיחות המצטברת של סרטן השד במדינות מפותחות היתה יורדת ביותר ממחצית, מ-6.3 ל-2.7 נשים מכל מאה עד גיל 70, אם נשים היו יולדות בממוצע את מספר הילדים השכיח במדינות מתפתחות עד לא מזמן, ומניקות לאורך חייהן את אותו משך הנקה. ההנקה יכלה לתרום לכמעט שני שלישים מן הירידה המוערכת בשיעורי סרטן השד. במילים אחרות: ככל שנשים יניקו יותר, כך הן מוגנות יותר מפני סרטן השד. העדר הנקה או תקופת הנקה קצרה, האופייניים לנשים במדינות מפותחות, תורמים תרומה משמעותית לשיעורים הגבוהים של סרטן השד במדינות אלה.
אין צורך להזכיר את ההנקה בכל דיון על סרטן השד. אבל הגישה המוצגת בסרט מטרידה, מאחר שגישת החברה כלפי השדיים משפיעה על שיעורי ההנקה, ומכאן, על שיעורי הסרטן. כאשר שדיים יהיו מקושרים עם נשים, אמהות ותינוקות, נשים רבות יותר יבחרו להניק, ובני זוגן יתמכו בהן. אני לא מכחישה את חשיבותם של השדיים בעונג המיני, וישנם גורמים רבים התורמים להיעדר הנקה. אך עד אשר נפסיק לראות בשדיים אובייקט תשוקה של גברים, ולא דרך להזין ולטפח תינוקות, שיעורי ההנקה יישארו נמוכים.
* * * * * *
עד כאן הפוסט של חנה. אני רוצה להוסיף שתי נקודות קטנות שבהן יש הבדל מסוים בראייה שלנו. ראשית, יש כנראה לשדיים של נשים תפקיד גם במשיכת גברים, אבל אני מניחה שהמין האנושי היה ממשיך להתקיים גם אלמלא קיומם, כמו אצל מינים אחרים של יונקים, שם לנקבות יש פטמות אבל השדיים מתמלאים רק בהנקה. שנית, הילד שבסרט אומר "מגעיל" על תמונת ההנקה, כפי שילדים בני גילו או קצת יותר לעתים מגיבים בחברה שלנו – לאחר שכבר נחשפו גם לתפקיד המיני של השדיים. חלק גדול מחוסר הסובלנות כלפי הנקה בציבור נובע מחוסר היכולת לשלב בין התפקיד האמהי לתפקיד המיני של השדיים. ילדים קטנים, שלא רואים בשדיים איבר מיני, לא נגעלים מהנקה.
קפה על חלב 