במקרה פגשתי אתמול בחנות חברה יקרה שלא ראיתי כבר מזמן, עם בת החמש שלה. "את זוכרת את עדי?" שאלה אותה האם, והקטנה הנהנה בביישנות. "איך היא זוכרת אותי?" שאלתי, "מזמן לא ראיתי אותה." והאמא סיפרה שהקטנה מכירה את סיפור ההנקה שלה, ויודעת לומר "עדי הביאה לי את החלב סלך בלילה".
גם אני זוכרת את הלילה הזה. אחרי הלידה, שהתקיימה בניתוח קיסרי שנקבע מראש, הקטנה נלקחה להשגחה. בבילינסון, הפגייה (שבה שוהים גם לא-פגים שזקוקים לטיפול מיוחד) נמצאת בביה"ח שניידר – בבניין אחר. האבא הלך הביתה להיות עם הילדים הגדולים, ואני באתי להיות איתה בלילה הראשון.
האמא האמיצה כיוונה שעון מעורר ובאמצע הלילה ישבה לסחוט את הקולוסטרום שלה. מילאנו כמות יפה בכוסית סטרילית ואני הלכתי עד למעלית, ירדתי שלוש קומות, הלכתי מאה מטרים, עליתי שלוש קומות והבאתי את הקולוסטרום לפגייה. זה מסלול קל מאוד למי שלא ילדה כמה שעות קודם. לאשה אחרי ניתוח קיסרי, זה בלתי אפשרי. והצוות הרפואי יכול ללמוד ולהיות מודע לחשיבות הקריטית של קולוסטרום, אבל אף אחד עוד לא העלה על דעתו לכתוב נוהל שיאפשר לכל אמא לתת את החלב שלה לתינוק שנמצא בבניין אחר. אם היה מדובר בתרופה רשמית, זה היה ברור מאליו. גם בהעברה של מנות דם או איברים להשתלה לא מצפים מנשים לגייס בני משפחה וחברים לצורכי שינוע. וקולוסטרום הוא לא פחות חשוב ומציל חיים.
הקטנה הזו, כשתהיה אמא, תניק את הילדים שלה. אין לי ספק בכך. כבר בגיל חמש היא יודעת יותר טוב מהרופאים שטיפלו בה עד כמה חלב אם חשוב. היא 
בקושי יודעת לכתוב את שמה, ובוודאי שלא קראה עדיין מחקרים, אבל את הידע הזה היא ינקה עם חלב אמה. באופן הכי מילולי שאפשר.
קפה על חלב 