Category Archives: האישי הוא הפוליטי

מניקה? צאי החוצה

ביום חמישי שעבר הגיעה רוני טמיר-סגל (28), מתל-אביב, עם בן זוגה אסף ובנם התינוק, שני, לנמל התעופה בן-גוריון. למשפחה היו כרטיסים ל"דן ביזנס לאונג'" – טרקלין טרום-טיסה. לאחר כשעה ביקש התינוק, בן 10 חודשים, לינוק, וכשהתחיל– הגיעה אחת המלצריות, וביקשה מן האם לצאת מחוץ לטרקלין כדי להניק. "שאלתי אותה לאן לצאת", משחזרת טמיר-סגל, "והיא ענתה, 'את יכולה ללכת להניק ליד השירותים או בשירותים'. היא היתה עצבנית מאוד, לא הציעה שאכסה את עצמי או אופציה אחרת, אלא אמרה פשוט, 'את צריכה לצאת החוצה', והלכה."

טמיר-סגל, בעלת חברת הפקות, התעלמה מן הבקשה. "אם היו לי עוד כמה דקות הייתי מבקשת לדבר עם המנהל,"  היא אומרת, אך ממילא כעבור כמה דקות, כאשר שני סיים את ארוחתו, כבר הגיע הזמן לעלות לטיסה והמשפחה עזבה את הטרקלין.

הסיפור העלה אצלי כמה תהיות, ובראשן – מה לדעת אותה מלצרית אמור לקרות בטיסה עצמה – האם גם שם יתבקשו אמהות מניקות לצאת החוצה להניק?

עמי הירשמן, מנכ"ל רשת מלונות דן, השותפה בטרקליני הטרום-טיסה בנתב"ג, הבטיח בתגובה לבדוק את הסיפור. הוא מספר שלו עצמו יש בת שמניקה בכל מקום, וכך גם חברותיה. "אין שום מניעה להניק תינוקות בטרקלינים ואין מדיניות שאוסרת על כך. אני מקווה ששהדבר נעשה בצניעות, כדי לא לגרום לאי-נוחות לאנשים אחרים."

בתמונה: רוני טמיר-סגל עם שני 

כבר כתבתי בעבר על נושא ההנקה בפומבי. לא הרבה השתנה. סיפורה של טמיר-סגל, לצערי, איננו נדיר. הוא הגיע אליי, במקרה, בדיוק בזמן שאני מתכוננת לסבב מפגשים נוסף המיועד לאמהות המניקות פעוטות. ההתנהגות של המלצרית במקרה זה היא רק תזכורת לכך שהנקה איננה מובנת מאליה בחברה שלנו. הרבה פעמים אמהות טריות עוברות ייסורים וקשיים בדרך להנקה מוצלחת, וכאשר ההנקה עולה סוף סוף על דרך המלך, במקום לקבל תמיכה ועידוד, הן מקבלות ביקורת.

אמהות המניקות תינוקות גדולים יותר, זוכות לתמיכה מעטה עוד יותר, ולפעמים מוצאות את עצמן מנסות להצטדק ולהסביר את עצמן – למה הן ממשיכות להניק, למה להניק גם מחוץ לבית, מתי הן מתכוונות לגמול, ועוד. מכירות את התחושה הזו?

גם השנה, אני מנחה סדרת מפגשים לאמהות המניקות פעוטות, והפעם בדיאדה בתל-אביב, תחת הכותרת "קפה על חלב". למי שרוצה לדעת יותר על הצרכים הביולוגיים וההתפתחותיים של תינוקות גדולים יותר, עד איזה גיל מניקים בתרבויות שונות, מה אומרים ארגוני הבריאות בנושא, מה עוד אוכלים פעוטות יונקים, איך עוזרים להם לישון לילה רצוף, ועוד ועוד. הסדנה היא בת שישה מפגשים, הכוללים הרצאות ושיחות, באווירה פתוחה ונטולת שיפוטיות. לפרטים נוספים – כתבו אליי או הצטרפו לקבוצה קפה על חלב בפייסבוק.

 

מה להנקה ולפמיניזם – סדנה שלי בפסטיבל שאקטי

 
פמיניזם והנקה – זה הולך ביחד ?האם אפשר בחברה שלנו להיות פמיניסטית ומניקה? האם ההנקה כובלת את האשה לבית ולמשפחה, או שהיא מימוש אספקט חשוב בנשיות ובאימהות? למה לא מתלוננים כשאני לובשת גופיות עם מחשוף, אבל אם אני מניקה בבית קפה מעירים לי? שיחה על האתגרים שמציבה החברה כיום בפני אמהות, דרך פריזמת ההנקה.
 
על זאת ועוד בסדנה שאעביר בפסטיבל שאקטי, ביום שישי הקרוב. אולי גם ייצא מזה פוסט בעתיד, אינשאללה.
 
דעות, המלצות לקריאה, שיתוף מניסיון אישי – בלשון מכבדת בלבד – יתקבלו כאן בברכה ובתודה. הודעות בלשון לא מכבדת, כולל שימוש לא ראוי ב"פנאטיות" או "טרור הנקה" וכדומה – יימחקו. אל תבזבזו את זמנכן וזמני.
 

למה אני מניקה – המניפסט האישי שלי

 

הילדים שלי כבר מזמן לא יונקים. המאמר הזה הוא עיבוד של אחת ההודעות שלי מפורום אמנות הלידה, ומופיע גם באתר שלי, באתר מניקות, וחלקים ממנו פורסמו גם במאמר "אני המניקה שהקיאו בגללה" ב-Ynet, ועכשיו כאן, לטובת מי שפיספס.
 
****************************
למה, בעצם, אני מניקה? מאיפה זה בא לי? הרי הייתי אשה שילדים ותינוקות לא ממש עניינו אותה, שהשקיעה הרבה בלהיות חתיכה וסקסית מצד אחד, ובלשמור על השדיים מכוסים מצד שני. התשובה לא לגמרי ברורה לי. לפני שנעשיתי אמא לא ידעתי אפס קצהו של מה שאני יודעת היום על מנגנון ההנקה. לא ראיתי מימיי תינוק יונק בפועל. אבל בחלום היחיד שהיה לי על בתי לפני שנולדה, היא ינקה. ידעתי שאני אניק. אם כי אז חשבתי ששלושה חודשים הם די והותר.

אני לא מניקה בגלל מה שנהוג לכנות "היתרונות" של ההנקה, או בגלל הסכנות שבאי-הנקה. ההשלכות הפיזיות של ההנקה הן בשבילי רק בונוס נחמד.

אני מניקה כי נשביתי בקסם של הקשר שביני לבין התינוקות שלי. בגלל העוצמה שממלאת אותי הידיעה שלא רק שנשאתי אותם בגופי תשעה חודשים, לא רק שילדתי אותם בכוחות עצמי (ובכוחות עצמם) – אני ממשיכה לגדל אותם מתוך גופי גם כשהם נושמים באופן עצמאי.

אני מניקה כי ככה יש בתינוקות שלי משהו ממני גם כשאני חוזרת לעבודה, גם כשהם מתחילים לישון בחדר משלהם, גם כשהם כבר לא איתי 24 שעות ביממה, גם כשהם יורדים מן המנשא ומתחילים ללכת.

אני מניקה כי אני מרגישה שאני חיה כשהגוף שלי מייצר להם חלב.

אני מניקה כי תמיד אני יכולה, בקלות וביעילות, לנחם אותם כשהם נופלים, כשהם מתוסכלים, כשהם עייפים.
אני מניקה כי התלות המוחלטת של היצור הקטן בי מכמירת לב כל כך, מחייבת כל כך, ממגנטת וקושרת אותי אליו. כי אין מראה מתוק יותר מתינוק שיכור-חלב שעוצם עיניים ומרפה את כל שרירי גופו, משחרר את הפטמה וטיפה או שתיים זולגות לו מזווית הפה.

יש עוד… אבל הרגשנות הזאת קצת קשה לי. אני נוטה להיאחז בציטוטים של מחקרים והמלצות, כי זה פחות חושפני ואישי מאשר לומר בכל הזדמנות את השורות שכתבתי למעלה. המחקרים וההמלצות אינם הסיבות שבגללן אני מניקה, וגם אם מחר היו צצים מחקרים הפוכים (אל דאגה, זה לא יקרה), לא הייתי מפסיקה להניק. בגלל המקום העמוק הזה בלב, לא בראש, שיש לכל אחד, ששונה מאדם לאדם, שמכוון אותנו, שיוצר את השקפת העולם הייחודית לנו, שמעניק לנו ביטחון.

יש נשים שזה כל כך כל כך לא מתאים להן, כל האינטימיות הזאת עם תינוק (להבדיל מבין זוג), כל המחויבות האינסופית והתלות המוחלטת. ויש נשים שיש להן עניינים לא סגורים עם השדיים שלהן, שאולי גדלו יותר מדי או פחות מדי לטעמן, שהתחילו לצמוח מוקדם מדי או מאוחר מדי. או שבעיניהן השדיים הם אביזר מיני, או שהם טאבו. או שאולי הן לא אוהבות את זה שהגוף שלהן השתנה על דעת עצמו בהריון. אולי הן חוששות שההנקה תשנה אותו עוד יותר. וכל המחקרים וההמלצות שבעולם לא ישנו את דעתן. כי המקום הפנימי הוא זה שמכתיב את פעולותיהן, וככה הן יכולות לחיות מתוך שלמות עצמית. הנשים האלה מעטות, יחסית, ואני מכבדת אותן.

רוב הנשים רוצות להניק. אני נתקלת לעתים קרובות כל כך, קרובות הרבה יותר מדי, בתסכול ובכאב של אלו שרצו להניק, אבל בבית החולים דפקו להן את ההנקה, או שבטיפת חלב הלחיצו אותן, או שבן הזוג שלהן לא תמך, או שאמא שלהן אמרה שהן בטח לא יצליחו. והתסכול שלהן בדרך כלל לא נובע בגלל האסתמה של הילד או דלקות האוזניים שלו, שאולי התפתחו ואולי לא, וגם אם כן אולי זה לא קשור להנקה. התסכול והכאבים נובעים, כמעט תמיד, בגלל האובדן של הקשר הקסום שרצו בו, שלא התממש. בגלל הנשים האלה, אלה שאני מכירה ואלה שלא, חשוב לי להביא את המידע, לתמוך, להפנות למקומות שבהם יוכלו למצוא עזרה ותמיכה. לפני ההריון, בהריון, בלידה ואחריה. זה אפשרי.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג זה. להרשמה לחצו כאן.