הלילה הזה כולנו מסובין. אפילו המניקות

ליל הסדר מתקרב, ובשיחה עם אשה יקרה וקרובה שעומדת לארח אצלה, עלה שוב נושא ההנקה. להפתעתי התברר לי שאותה מארחת מצפה מאמהות מניקות שמתארחות בליל הסדר, לקום מן השולחן ולפרוש לחדר אחר כדי להניק. השיחה הזו הזכירה לי כמה אירועים מהשנים האחרונות שבהם הרגישו אמהות מניקות שאינן רצויות – במלון, בחנות בגדי ילדים, במטוס, בחנות כלי בית. אני זוכרת גם את החברה שלי שהניקה בבית קפה והמלצרית ביקשה ממנה להפסיק או לעזוב, ואת האשה שאינני מכירה שסובבה את הכיסא שלה אל הקיר במסעדה כדי להניק.

מגוחך: נוצרת כאן בעצם תופעה של אפליית תינוקות. אתה אוכל מבקבוק? ברוך הבא. יונק – צא בבקשה החוצה, לך תאכל בשירותים, או הכי טוב, תישאר בבית. בבית שלך, כמובן. אם אתה אצל חברים, אולי הבייביסיטר שלהם תקיא בגללך.

כאשר המקרים האלה הופכים לידיעות ברשת, יש הזדמנות לקבל מושג מסוים על מה חושבים בציבור על התופעה. הטוקבקיסטים, בתגובות לידיעות האלה, מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: ישנן המניקות הקמות להגן על זכותנו להניק בכל מקום ובכל שעה (מאחר שמהיכרות אישית ידוע להן שתינוקות, חצופים שכמותם, אינם נוהגים להודיע מראש מתי יהיו רעבים וגם לא לתאם את לוח הזמנים שלהם עם זה של אחרים). ישנם אלה שחושבים שהם התקווה הגדולה של עולם הסטנד אפ הישראלי ("אני בן 30 ועדיין יונק!"), ויש לא מעט כאלה שרואים בהנקה בציבור מפגע ציבורי.

 

תשמעו, אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה (או אחורה). היו מקומות וזמנים שבהם גם נשים בהריון התבקשו לא לצאת מפתח ביתן, מאותן סיבות בדיוק: פגיעה ברגשות הציבור, שמירה על צניעות. שהרי די בעצם נוכחותה של בטנה הבולטת של אשה, כדי להעיד משהו על האינטימיות בחייה. בספר "חלף עם הרוח" יש תיאור יפה של האווירה החברתית שבה היו נהוגים כללים אלה. האם מישהו רוצה להדיר כיום את נוכחותן של נשים בהריון ממקומות ציבוריים? אולי לפחות להגביל את האופן שבו הן מתלבשות, שהבטן לא תיחשף בטעות?

כבוד הדדי, התחשבות – אין לי שום בעיה עם אלה. רעיון טוב. אבל בין הרגשות העדינים של הסביבה לבין הרעב של התינוקות – מצטערת, אין לי שום התלבטות כשאני נדרשת לבחירה הזו. וסליחה על התזכורת, אבל אנחנו חיים בחברה. ליל הסדר הוא אירוע חברתי, שבא, בין היתר, להזכיר לנו את היותנו חלק מקבוצה, מעם במקרה זה. אולי מישהו מהמוזמנים אוכל בצורה לא נעימה. אולי מישהו מגהק אחרי הארוחה, אולי מישהו מספר בדיחות שלא נראות לנו. הריחות של אנשים אחרים, מנהגים כמו חיטוט באף או באוזן, הלבוש, צורת הדיבור – כל הדברים האלה ורבים אחרים יכולים להפריע. אז מה? נתחיל להוריד מאוטובוסים את אלה ששכחו לשים דאודורנט או לקחת איתם ממחטות נייר? נעמיד שומר שיקפיד על קוד הלבוש בכל ספרייה ציבורית? איפה הגבול? אולי פשוט נקווה לטוב, ונקבל את זה שלא כולם חייבים להתיישר לפי הסטנדרטים שלנו. קוראים לזה מדינה חופשית (ואין לי חשק להיכנס להשוואה הדוחה שעולה כל כך הרבה פעמים. יש הבדל גדול בין הנקה, שהיא סוג של האכלה אבל הרבה יותר מזה, והיא סוג של אינטימיות אבל לא, לא מינית בכלל, לבין כל שאר הפעולות הטבעיות שמעלים אנשים שרובם הגדול לא הניקו מעולם).

לפעמים עולה הדרישה "שיניקו, אבל בצניעות". רוב המניקות עושות זאת ממילא, אבל זו בחירה אישית ולפעמים גם טכנית. יש כאלה שהתינוקות שלהן מסכימים להסתתר מאחורי מנשאים וצעיפים וסינורים וחולצות הנקה ייעודיים. הרבה תינוקות לא מסכימים לכך. כמדריכת הנקה, אני נתקלת באמהות שבוחרות – מרצונן החופשי, כביכול – להמעיט ביציאות מן הבית, מחשש שייאלצו להניק במקום פומבי. כמה זמן אפשר לחיות ככה? וכתוצאה, משך ההנקה מתקצר. האם זו בעיה? כן. לא רק של התינוק, לא רק של האמא, אלא של כולנו, כחברה (ועל כך בפעם אחרת).

מתוך לוח השנה של ליגת לה לצ'ה בשיתוף בייבי רותם

הכללים, מבחינתי, פשוטים: בכל מקום שבו מקבלים בברכה אמהות ותינוקות, צריך לקבל בברכה אמהות מניקות ותינוקות יונקים. אם יש כאן בעיה, היא בכך שיש פחות מדי מקומות – ציבוריים ופרטיים – שבהם מקבלים בברכה תינוקות, יונקים או לא.

יש לכם בעיה עם המראה של אשה מניקה? בסדר, לא הכל חייבים לפתור בגלגול הזה, ואף אחד לא חייב ליהנות ממה שנראה לו דוחה/מביך/לא מנומס. אבל אל תהפכו את הבעיה שלכם לבעיה של המניקה, ובטח לא לבעיה של התינוק. אפשר להסיט את המבט, אפשר לצאת מן החדר. זכותכם.

רוצים לעשות משהו כדי לקדם את ההנקה בציבור? בפעם הבאה שתראו אשה מניקה, חייכו אליה. תגידו לה מלה טובה. כמה יפה לראות אותה ככה עם התינוק שלה. אתם בעלי עסק ומעוניינים בנוכחות של לקוחות, של נשים, של אמהות בעסק שלכם? אתם יכולים אפילו להציע כוס מים או כיסא נוח. אתם מארחים בליל הסדר? תודיעו מראש לאורחות שהן רצויות, ומוזמנות להניק גם ליד השולחן. באופן כללי, כדאי לנסות להיות נחמדים. מתרגלים לזה.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג זה. להרשמה לחצו כאן.

 

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאינו יודע לשאול  On 29 במרץ 2007 at 10:35 PM

    שמתוך 10 נשים מניקות שגברים יגידו להן –
    "כמה יפה לראות אותך ככה עם התינוק"
    שניים יקבלו מבט זועף של תעוף מפה סוטה.

  • אסי  On 30 במרץ 2007 at 1:39 AM

    בסיבוב הקודם – התפתח דיון סיבובי אצל יונת שרון, ימימה ונעמה השכנות מרשימות
    http://www.notes.co.il/yonat/18177.asp
    לא זוכר איפה כתבתי – אבל הגבתי במקום אחד אולי במייל של נעמה שהעיקר כאן הוא התחשבות הדדית. לא מאמין שתהיה בעיה אם פשוט כל אחד ינסה להתחשב. אם אדם רואה מניקה ומוטרד – שיסובב את הראש. אם מיניקה מבחינה בדיסטרס מצד הסביבה – שתכסה. אם התינוק רעב – שיאכל.
    וזה מה שרובנו עושים.
    החריגים – בהם צריך לטפל באופן חריג.
    לוח השנה הזה תלוי בחדר שלי במרפאה
    אסי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 במרץ 2007 at 8:35 AM

    אף אחד לא אוהב נוזלי גוף של אדם אחר, ואף אחד איננו רוצה לראות חלקי גוף מוצנעים של דם אחר ליד שולחן האוכל. זה לא כל כך קשה להבין.

    אם אין ברירה אז אין ברירה, אבל אפשר לנסות להתחשב. זה הכל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 במרץ 2007 at 9:13 AM

    מסכימה, לא נעים לראות דברים שחינכו אותם שצריכים להיות מוצנעים. מביך אותי לראות אנשים מתנשקים ברחוב, ומביך אותי לראות ישבנים של מי שלובשים (ות) מכנסיים בעלי גזרה נמוכה.
    אבל:
    ראשית, אני לא אעיז בשום פנים ואופן להעיר ללובשי המכנסיים, ולא יתקבל על הדעת שמישהו יסלק אותם מבית קפה/עסק.
    ושנית, הם לא ח י י ב י ם להתלבש כך או להתנשק, התינוק כן חייב לינוק.
    כמובן שעדיף להניק בצורה מוסתרת ככל האפשר:.
    ניסיתי מדי פעם, בחברה גברית שאולי תפגע מהנקה (דתיים, בדויים) לבקש רשות להניק, תמיד נעניתי בחיוב אבל התחושה שלי היתה שככה אני "חושפת" את עצמי, כאילו מצהירה – הנה אני הולכת לחשוף שד, בעוד שאם לא ביקשתי רשות – רוב הסיכויים שאף אחד לא שם לב.
    חג שמח וטעים

  • ימימה  On 30 במרץ 2007 at 9:31 AM

    יש פה גם עניין של נוחות של האישה. בעיקר כשהילד גדול ויכול פתאום להוציא את הפטמה מהפה ולחשוף אותה לעיני כל. או להפשיט אותך לפני כולם.

    מעצמי אני יכולה לומר שאני מניקה בציבור מתי שיש לי מספיק מרחב. זה יכול בהחלט להיות גינה ציבורית – אני עושה את זה לא מעט. אבל בחדר צפוף ומלא בני משפחה – ביניהם גם בני נוער – לא תודה. אלך לי לפינה שקטה וזהו. זה עניין שלי לגמרי, אבל אני יכולה גם להבין את אלה שלא נעים להן.

    (ואולי גם התמזל מזלי והילדה שלי יונקת רק כשהיא רוצה לשתות ולא לוקחת שלוק פה שלוק שם כמו הרבה ילדים ששמעתי עליהם.)

  • אביבה  On 30 במרץ 2007 at 9:34 AM

    ולא רק של האמא, אלא גם של התינוק.

    הפלת לי אסימון כשקישרת את זה לליל הסדר. בחברה שלנו, שבה כולם מחולקים למדורים-מדורים, הזקנים בבית אבות והילדים בגן, לא גם תינוקות הם חלק מהחיים באופן מוגבל מאוד.

  • אביבה  On 30 במרץ 2007 at 9:38 AM

    לכן כשתינוק רעב, זה נתפס כ"בעיה שלו". שיילך לפתור אותה לבד, הרחק מהמשפחה או הקהילה.

  • רוני  On 30 במרץ 2007 at 10:48 AM

    ולא בגלל רגשותיו של מישהו, אלא משום הפרטיות שלי ושל התינוקות שלי. בליל הסדר לפני כמה שנים יצאתי להניק באחד החדרים. לטעמי זה עניין של בחירה אישית, ולכן כשאת כותבת על "האשה שאינני מכירה שסובבה את הכיסא שלה אל הקיר במסעדה כדי להניק", כבדי את זכותה. היא לא בהכרח "נכנעת ללחץ ציבורי". אולי היא סתם קצת ביישנית.

  • עדי  On 30 במרץ 2007 at 11:49 AM

    תודה לכל המגיבים.

    "נוזלי גוף"? כשאשה מניקה לא רואים את נוזלי הגוף" שלה. ומהו חלב פרה? מן משמים? או שנוזלי גוף של בעלי חיים הם משהו יותר מושך מנוזלי גוף של בני אדם?

    לגבי "חלקי גוף מוצנעים", אני בטוחה שליד שולחן הסדר הממוצע יראו הרבה יותר מהמחשופים, מאשר ממה שרואים כשאשה מניקה (אני אנסה להעלות עוד קומיקס, ועוד תמונה, מאוחר יותר). ובאמת, לא חייבים להסתכל.

    אפשר לקרוא לזה "מבחן הבקבוק". מניקה לא צריכה לשאול "אכפת לכם אם אני אניק פה?" במקום שבו היא לא היתה שואלת "אכפת לכם אם אני אתן לילד בקבוק?", והיא לא צריכה לעבור לחדר אחר או לכסות את התינוק אם לא היתה עושה זאת כשמדובר בבקבוק.

    רוני, כמובן שאני מכבדת את הבחירה האישית של אותה אשה, ושל כל אחד. באופן אישי, כשאני הנקתי, אחרי שבוע שבו הלכתי לחדר אחר בכל פעם, ועוד שבוע שבו התכסיתי בצעיף ענק, הבנתי שככה לא חיים, הצלחתי ללמוד להניק באופן שבו כמעט ולא ראו כלום, כמעט אף פעם – המון פעמים הנקתי כך שמסביב חשבו שהתינוקות ישנים או "מתפנקים". זה מה שהתאים לי, אישית.

    אני רק מבקשת שיכבדו את הבחירות של מי שבוחרות אחרת. נסי לדמיין מצב שבו המניקה אומרת, טוב, אני צריכה להניק, אתם יכולים בבקשה לעבור לחדר אחר? לא היינו מעלות את זה על דעתנו. מאיפה התפיסה שגורמת לאנשים להרגיש שיש להם זכות לומר לנו את ההפך?

  • אלעד  On 31 במרץ 2007 at 2:33 PM

    כבר שנים אני נלחם על זכותי להסתובב עירום ברחוב, אבל כל פעם עוצרים אותי, ואפילו המשפחה שלי לא מאפשרת לי לשבת עירום ליד שולחן החג
    .

  • עדי  On 31 במרץ 2007 at 2:57 PM

  • תמרוש  On 31 במרץ 2007 at 10:03 PM

    האם העירום חיני לבריאותך?
    האם הוא שומר עליך בחיים (ושבע) על בסיס יומיומי?
    האם הוא מספק לך צורך חיוני שאי אפשר בלעדיו?
    האם הסתובבות בבגדים מגבירה את הסיכון שתחלה בסרטן הערמונית? האם היא מגבירה את הסיכון של ילדיך למחלות ממחלות שונות?

    אם כן – צא למסע שינוי חברתי בעד נודיזם, ואני אתמוך בך בפה מלא.
    אבל נדמה לי ש"ללכת עירום ברחוב" לא עומד באותם קריטריונים של חיוניות וצורך בסיסי בחיים, כמו יניקה והנקה.

    וכאן המקום להכניס את הסיפור על מה שקרה והוקרן בטלוויזיה של אחת מהמדינות המוסלמיות: אשה עטופה מכף רגל ועד ראש יושבת במשרד ממשלתי עם שני גברים שמנסים לפתור לה איזו בעיה. פתאום התינוק שלה מאותת על רעב, והיא חולצת שד ונותנת לו לינוק. השד חשוף למדי, אבל הגברים פשוט "לא שמים לב". כי בקונטקסט הזה שד חשוף הוא מותר, לגיטימי ונטול עניין ציבורי. האשה גמרה להניק והתכסתה שוב, וכל האפיזודה הקטנה הזאת היתה בעיניהם "נון אישיו".

    תחשבו על זה. כל חברה מחליטה על הנורמות שלה בענייני חשיפה וצניעות. זה באמת רק עניין של החלטה והסכמה הדדית. אז למה החברה שלנו, שמאפשרת מחשופים על ימין ועל שמאל (כשזה לא קריטי לחיים של אף אחד) ומעודדת מכנסיים צמודים על המילימטר (שגם הם לא חיוניים לבריאות), והבדיחה על הגברים שמתכופפים וחושפים את החריץ ידועה לכולם, אבל אף אחד לא יגרש גברים אלה אל מחוץ למרחב הציבורי, אלא לכל היותר יעקם את האף, פתאום מתחילה לצרוח כשהציצי נכנס לעניין, במסגרת הפונקציונלית של הזנת תינוק?
    את זה צריך לשנות.

    תודה, עדי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 באפריל 2007 at 10:33 AM

    אני אם לחמישה ילדים שכבר מבוגרים-היה לתינוקת שלי יןם הולדת ה-18 בדצמבר! אני כל כך אהבתי לגדל ילדים ובמיוחד להניק (בטוחה אני שהם יתביישו נורא אם ישמעו אותי עכשו, אבל ככה זה.) כשהם היו תינוקות אני הייתי פעילה בארגון "La Leche League" בארצות הברית. אגב, סליחה על העברית–אני ילידת ארצות הברית ואע"פ שארבעה מתוך חמשת ילדי גרים בארץ, אני עוד גרה כאן. אשמח מאד לשמוע ממך על הבלוג שלי

  • Lady-Light  On 20 באפריל 2007 at 10:41 AM

    איך שהוא האתר שלי לא הופיע, אז הנה הוא:
    http://www.lady-light.blogspot.com
    אשמח מאד לביקוריך, אבל הוא בשפה האנגלית (מקוה שתביני)

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: